מאירי על בבא בתרא קע״ה

1 שכיב מרע שאמר מנה לפלני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו נאמנין מאחר שלא אמר מתחלה תנו ודאי מפקפק היה ונזכר שכבר פרע אמר תנו מנה לפלני שאני חייב לו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו אין נאמנין מאחר שאמר תנו כבר דקדק בדבריו ויש מפרשים שאם אמר פרעתי קודם ההודאה אינו נאמן שהרי בבריא שאמר אתם עדי אינו נאמן בכך ושכיב מרע שהודה הרי הוא כבריא באתם עדי ולא אמרוה אלא בפרעתי אחר ההודאה וכן כתבוה בשם גדולי המפרשים ולא יראה כן ששכיב מרע מתוך חליו יש לומר שלא היה זוכר הפרעון ומ"מ יש מכריעין שאם אמרה מעצמו נאמן ואם על ידי תביעה אינו נאמן ונראים הדברים שהוא נאמן בכלם ולא חלקו בכאן אלא אם היתומים נאמנים לומר כן בשמו ונראה שאף הם נאמנין:

2 ומ"מ בין אמר תנו בין שלא אמר תנו אם אמרו יתומים פרענו אמר מצותו נאמנין אלא שנשבעים היסת ומה שאמרו כאן איפכא מסתברא כן פירושו אם יש לחלק בין מנה לפלני בידו ובין תנו מנה לפלני באמת ראוי לומר יותר בתנו מנה שיהו היתומים נאמנים לומר פרענו אבל לענין פסק נאמנין בין בתנו מנה לפלני בין מנה לפלני בידי:

3 שכיב מרע שהודה ואמר מנה לפלני בידי אין עוד טענה לומר משטה הייתי בו שאין אדם משטה בשעת מיתה ואין כאן צרך לאתם עדי וכן אין צריך קנין או כתיבה שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ושמא תאמר לדעת גדולי הפוסקים הרי אדם עשוי שלא להשביע את בניו פירשוה בדרך הודאה כמוסר דברים ומצוה או כמי שהודה על ידי תביעה שאלו בבריא היה יכול לטעון משטה הייתי בך כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין ואלו בשכיב מרע לא אבל בהודה מעצמו אדם עשוי וכו' על הדרך שכתבנו למעלה נמצא שכיב מרע שהודה שאין יכול לחזור וכמו שביארנו במעשה של איסור ורב מרי וכותבין אותה שלא ברשות כצואת שכיב מרע ומ"מ אף כשנכתב אינו מועיל אלא לבני חרי שאין זו אלא צואת מלוה על פה ואין כאן שעבוד נכסים ומ"מ מועיל לענין שלא לומר פרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידי המקבל אבל צואה שכתבוה עדים מדעתם שלא במצות השכיב מרע כמלוה על פה היא ויכולים היתומים לטעון פרענו:

4 שכיב מרע שהודה במקום שחב לאחרים כגון שהודה שיש בממונו כך וכך שהוא של פלני ונמצאת כתבת אשתו נפקעת בכך או בעלי חוב יראה שאינו נאמן ואין אומרים בזו אין אדם משטה בשעת מיתה אדם עשוי להעשיר את בניו בכל צד שיוכל ואין הכל פונים בראוי להם אף בשעה הראויה לכך:

5 בתוספתא אמרו הודאת בעל דין כמאה עדים במה דברים אמורים בשטענו והודה אבל הודה מעצמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן הביאוה גדולי הפוסקים בתחלת בבא מציעא ודבר זה על כרחנו בשלא אמר כמוסר דברים אלא בשהוא כמערים ואומר שלא להשביע את בני נתכוונתי וכדעת גדולי הפוסקים:

6 שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני ולא היו שם מעות כתבו מקצת גאונים שאין לו כלום ומביאין ראיה ממה שאמרו במסכת גיטין ס"ו א' חמרא לא אמר וכו' אבל אם אמר מנה מנכסי הרי הכל בכלל נכסים ונותנין אף מן הקרקע ולא יראה כן אלא מן הסתם שוה מנה הוא אומר:

7 המשנה השלש עשרה והיא מענין משנה שלפניה ואמר על זה המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו שטר ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אמר המאירי המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים פירוש אפילו לא נתפרש בהדיא לשם שעבוד נכסים מפני ששעבוד נכסים מן התורה הוא כמו שיתבאר ואפילו לא נתפרש ואין כאן פסידא דלקוחות שהרי מלוה בשטר קול יש לה והיה להם להזהר שלא ליקח על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין ואע"פ שהיה לנו לומר הואיל ושעבודא דאורייתא כבר נשתעבדו לו הנכסים חשו לפסידא דלקוחות אחר שהמלוים פשעו בעצמם שלא כתבו שטר הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אף זה כמלוה על פה הוא וגובה מנכסים בני חורין יכתבו בה גדולי הפוסקים והמחברים שאם טען בה פרעתי נאמן אלא שהרבה מן המפרשים חולקין בה ואף חכמי הצרפתים כתבו בהפך ומטעם שהרי יכול לומר שטרא בידי מאי בעי ולדברי הכל כפר בה והוחזק כתב ידו בבית דין או שהעידו עליו שכתבו הוחזק כפרן ומשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וכתב ידו שאמרו יש מפרשים דוקא בחתם ידו ואינו כן אלא חתם ידו אף בכתב ידי אחר דנין בה כן וכמו שאמרו כתובות כ"א א' אבל אמגלתא לא וכן כתב ידו בלא חתימה דנין בה כן שהרי כתב ידו בלא חתם כשר בגיטין שהרי כתב ידו דומיא דכתב סופר שנינו בה ומ"מ אפשר לי לומר דבגט היינו טעמא משום דמדכר שמיה בגויה אנא פלני וכו' וכן בזו אם כתב אני פלני לויתי וכו' והרי זה כחתם ידו אבל אם לא הזכיר שמו כלל אלא שהוחזק כתב ידו וכתוב אני לויתי מפלני מנה ביום פלני יש לחוש:

8 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 זה שפסקנו שדבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה בעדים גובה ממשעבדי ומטעם שעבודא דאוריתא מפני שהדברים נראין כך שמדת הדין משעבדת נכסים לכל הלואה במה שדעתו של מלוה סומכת עליו כגון קרקעות שבמטלטלין לא נאמר לעולם שעבודא דאוריתא שלא סמכה עליהם דעת מלוה ואם מפני שהוא גובה מהם בחיי לוה אין זה כלום שמה שהוא גובה ממנו אינו מתורת שעבוד ואין חולק בעצמו של לוה לומר שעבודא לאו דאוריתא דודאי מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא דוקא במקרקעי והיה מן הדין לטרוף מן הלקוחות אף מלוה על פה אלא שחשו לפסידת לקוחות והפקיעו מלוה על פה מדין זה ומתוך כך מלוה על פה נגבית מן היורשים אע"פ שנשתנה רשות הנכסים וכך פסקה רב פפא במסכת קדושין פרק ראשון מלוה על פה נגבית מן היורשים שעבודא דאוריתא ואינה נגבית מן הלקוחות דלית ליה קלא ואע"פ שהוא בעצמו אמר כאן מלוה על פה נגבית מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לווין אלמא שלא מן הדין הוא לדעת עצמו אמרה וכמו שאמר למעלה פריעת בעל חוב מצוה וכבר פסקנו שאין הלכה כמותו ובמסכת קדושין אמרה שלא על דעת עצמו ראה רבים חולקים עליו ואחר שהיה הוא מודה בענין אע"פ שהיה חלוק בטעם רצה להזכירה בטעם האחרים כדי שלא יפקפקו על הענין ויש שפירש כאן מלוה על פה גובה מן היורשים ומשום שעבודא דאורייתא שאלו לא סמכוה על התורה היתה כאן נעילת דלת:

10 ומ"מ אין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא באחד מן הדרכים שהזכרנו ואף דבר תורה לא היתה נגבית מן הלקוחות אלא בתוך זמן שאם חייב מודה יש לחוש לקנוניא אלא שאפשר בשמודה בשעת מיתה ולדעתי אף בשעת מיתה שאין הודאה לחייב אחרים נאמנת אף בשעת מיתה ואם תאמר בשמתוה ומית בשמתיה הרי כל שעמד בדין כמלוה בשטר היא כמו שהתבאר במציעא וכתבו רבותי שמקבל מתנה דינו כדין יורש לדין מלוה על פה וטורף ממנו ולא יראה לי כן מפני שאף המתנה כעין מכר היא דאי לאו דמטא מיניה הנאה לידיה לא הוה יהיב לה ומ"מ גדולי המפרשים פוסקין כלשון זה שבכאן שלא אמרו בעל פה נגבית מן היורשים אלא שלא תנעול דלת הואיל וכך היא שנויה בכאן שהיא עיקר מקומה וזו שבמסכת קדושין פירושה שעשאוה כשעבודא דאוריתא משום נעילת דלת ומלוה בשטר עצמה נגבית מן הלקוחות ומטעם נעילת דלת:

11 ויצא לנו ממחלקת זו שאתה יודע שלא נאמר שעבודא לאו דאורייתא אלא בשלא הזכיר שעבוד נכסים בפירוש שאלו הזכיר לית דין ולית דיין שקיום תנאי מן התורה הוא ואם יש כאן מלוה בשטר סתם ומלוה בשטר במפרש שעבוד נכסים והיתה שטר סתם קדומה לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא מגבין את השני תחלה ששעבודה מן התורה ולדעת האומר שעבודא דאוריתא הרי הוא כהוזכר שם השעבוד בפירוש וטעם האומר שעבודא דאוריתא יראה שמוציאו מדין ערב שהוא מן התורה מדכתוב אנכי אערבנו לקח בגדו כי ערב זר אם ערבת לרעך וכמו שהוזכר למעלה וכשם שבערב על ממך ערבותו הלוה כך זה על סמך נכסיו הלוה ומרגלא בפומייהו דאנשי ניכסוהי דבר אניש אינון ערבין ביה וטעם האומר שעבודא לאו דאוריתא שאין מדמין סתם למפרש:

12 יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא שהרי אין לבא בהם מטעם נעילת דלת והרי אמרו החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור שהרי הוא גרם לתקלה לעצמו ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור משלמין דמי השור לבעליו ואי אפשר להעמידה בעמד בדין שהוא כשטר שהרי הרגו והיאך עמד עמו בדין ושמא תאמר שעשאה טרפה הרי שנו עליה במקום אחר מת וקברו ר"ל שנעשה השור עליו כסוי כקבר ולא קם עוד ההרוג מתחתיו עד שילך עמו לבית דין קודם שימות ואם שמא תעמידנה בשהיו הדיינים על פי הבור ועמד בעל השור עמו לדין קודם שימות ועמד בדין כמלוה בשטר הוא מ"מ הרי זה כמלוה בשטר סתם ונעילת דלת אין כאן ותירצו דכל שעמד בדין הרי הוא כמי שהחליטו בית דין את הנכסים לניזק ויש מתרצים ועיקר שאף בנזקים יש נעילת דלת שלא להרבות נזקין בישראל ראיה לדבר במסכת סנהדרין אמרו דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות אינן בדרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לווין והגע עצמך בנזקים מפני מה אינם בדרישה וחקירה הואיל ואין בהם טעם נעילת דלת אלא שעל כרחך יש בהם צד נעילת דלת והוא שלא ליתן פתח לגזלנין ולמזיקין וחשש נעילת דלת וחשש פתיחת דלת אחד הוא ושמא תאמר נזקין שאינם בדרישה וחקירה מנא לן הרי אמרו שבכל נזקים המצויים ושיש בהם חסרון כיס הואיל וגובין אותם בבבל ומתורת שליחות ארץ ישראל כמו שהתבאר מצד נעילת דלת הוא שלא להרבות בנזקין והיא שמביאתנו לעשות שליחותם ואמרו עליהם שליחותיהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אלמא כהודאות והלואות הם ועוד שהרי מ"מ דיני ממונות הם וכן שאמרו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות כאן בדיני קנסות כאן בדיני הודאות והלואות אלמא בדיני קנסות דוקא מזקיקין לדרישה וחקירה אבל לא בממון ואפילו בגזלות וחבלות מפני שהודאות והלואות הדבר פסוק בהם שבכלם אין צרך לדרישה וחקירה אבל גזלות וחבלות יש לחלק ביניהם לענין זה בין המצויות ושיש בהם חסרון כיס לאותן שאין מצויות ושאין בהם חסרון כיס:

13 יש שואלים הואיל ופסקנו שעבודא דאוריתא ואף מלוה על פה גובה בדין מן הלקוחות במקרקעי היאך מצינו דין מודה מקצת לשבועה והרי כפירת שעבוד קרקע הוא עד שהעמידוה בכופר בפקדון במקצת או בשהזכיר בפירוש שאין שם אחריות נכסים ועיקר הדברים שמאחר שיכול לטעון פרעתי ברוב הלואות אין דעת המלוה סומכת על הקרקעות:

14 הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ומלוה ראויה היא והילכך אינו נוטל בה פי שנים ואפילו מלוה בשטר ואפילו גבו ממנה קרקע שכך אמרו בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וכבר ביארנוה בפרק יש נוחלין:

15 כבר ידעת שבעל חוב דינו לגבות חובו בבינונית מתקנת חכמים ומ"מ דבר תורה מן הזיבורית הוא גובה שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וכו' מה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים ומה טעם אמרו בבינונית שלא תנעול דלת בפני לווים ויש חולקים לומר שדבר תורה בעדית היה גובה ולא הזכירוה לבינונית אלא שלא יהא קופץ להלואה מתוך חמדתו לשדה חברו וכבר ביארנו ענין זה בקמא פרק ראשון ומכאן אתה למד מ"מ ששעבודא דאוריתא שהרי זו הלכה פסוקה היא בדבר תורה אם לעדית אם לזבורית על הדרך שביארנו והיא נמשכת לדעת שעבודא דאוריתא כמו שהזכירו בסוגיא זו: